בתערוכה זו "ריקמה ללא מילים" בוחרת האומנית ואוצרת התערוכה, ציפורה אחישחר לחבר בעזרת חוט החיים , חלקים חלקים מתוך סיפור חייה . היא רוקמת אותם באופן אינטואיטיבי .
האומנית ציפורה אינה מסתפקת בתהליך היצירה , ברקמה הבנויה מתכים תכים אלה היא חוקרת את הבד תחילה . היא מניחה עליו חומרים הבאים מעולמות שונים ומבקשת בעזרתם ליצור דימויים צורנים , חלקם מופשטים ולחלקם מכוונים . בד, פוגש בד אחר, בד פוגש, מתכת, בד פוגש את כתם החלודה שיצרה בו, בד פוגש תחבושת גזה, בד פוגש עלה שיבש, ועוד..
בסדרה המרכזית בתערוכה זו היא חוקרת בעזרת החוט ומחט את הקשר שלה לעברה הטרגי של משפחתה, אשר נקלעה לטראומת השואה בהונגריה. כאשר דמותה וגורלה של סבתא שרה ז"ל , מוצגת במרכזה של תערוכה זו. סבתא שרה נפטרה מרעב בגטו בודפסט. ציפורה מבקשת למשוך את קו החיים הקצר של סבתא שלא זכתה להכירה מעולם.
לפני כניסתם של הנאצים להונגריה סבתא הייתה בעלת חנות סדקית , בה מכרה לנשים רבות בבודפסט חוטים, מחטים, סרטי מדידה , בדי ריקמה, סיכות וסיכות ביטחון . אותן נשים חזרו לבתיהם ועסקו במלאכת הריקמה והתפירה השימושית.
אותם אבזרים שמכרה סבתא הפכו ביצירותיה של ציפורה לדימויים המייצגים את סיפור השואה הטרגי וגורלה של סבתא ומשפחתה וגורלם של יהודי הונגריה.
חוט החיים והמוות , חוט היצירה והחידלון, חוט התקווה וחוסר התקווה, חוט הבדידות והייחד , חוט השבר והצמיחה מחדש, חוטים רקומים אלה שזורים בתערוכה זו גם ביצירות נוספות ומספרים חלקים נוספים בסיפור חייה של האומנית.
במיתולוגיה היוונית שלושת המוירות, אלות הגורל, הן הממונות על חוט החיים: קלוטו הטווה את חוט החיים, תפקידה היה לטוות את חוט הגורל הייחודי לכל אדם, דהיינו לקבוע את אופי חייו של האדם; לאכסיס המודדת את החוט, קבעה את אורכו; ואטרופוס החליטה על אופן מותו של האדם וגזרה את החוט המיוחד שיש לכל חי בהתאם לאורך שנקבע לו. גזירתו של החוט הביאה למותו המיידי של האדם.
המוירות תוארו כשלוש נשים זקנות ומאיימות המטילות מורא על כל הקיים, אפילו על האלים. למעשה הן היו הכוח האחד שמעל לאדם ומעל לאלים, הגזירה הקדומה שאיש לא יכול לשנות. בסקנדינביה, ואצל שאר השבטים הגרמאנים, הופיעו אלות הגורל בדמותן של הנורנות, שאחד מתפקידיהן היה להשקות את עץ־העולם כדי שלא ייבש. הנורנות, שהיו טוות כמו המוירות, נחשבו לדמויות נשיות חכמות שידעו את מחשבת ימי קדם ויכלו לקבוע את גורלו של כל אדם.
ריקמה מחברת את הפנים והחוץ של הבד, של הנפש, של מרקם החיים. רקמה עולה ויורדת קדימה ואחורה, פנימה והחוצה, הלוך וחזור, תנועה מתמדת של חבורים קטנים סבלניים, מלאכת נשים עמלנית בכל הדורות, הנשים הן הממונות על עיצוב חיבורי החיים בין אשה לרעותה, בינה לילדיה, בינה לבעלה.
רקמה היא מעשה חיבור. ריקמה היא גם מצבור תאים בגוף שיוצר יחידה תפקודית אחת. אנחנו מדברים באופן מטפורי על רקמה אנושית אחת. האשה במיתוסים היא הממונה על מעשה החוט, הוא חוט החיים.
החוט המחבר אותנו אל האם הוא חוט הטבור. כולנו נושאים בגופנו-נפשנו את צלקת הניתוק של חוט הטבור המחבר אל האם, צלקת הטבור שנמצאת במרכז הבטן, הפכה לסמל של טבור העולם. החוט הוא חוט הגעגועים, השביל והחיבור כאחת.
