בתערוכה זו בוחרת האמנית ציפורה אחישחר לעורר מחדש את הדיאלוג בין גלות לגאולה,
בין חושך לבין אור, בין יחיד לבין עם.
העם שמצד אחד מבקש את מנוחתו מרדיפה ומתחושת זרות ואומר “די לעלילות הדם“ “די”… ביקשו יהודי אירופה, “די” לחורף האירופאי המכה בו גשם זלעפות של נידוי, שנאה ושפלות רוח. עם שכל רצונו להתכנס בין חומותיה של ירושלים, שתחבק אותו כמו אם ותאפשר לו סוף סוף ליצור את עצמו מחדש מתוך תודעה יהודית בוטחת וגאה.
ולעומתו היחיד אשר נגזר עליו לשאת את כובד העבר, אשר רוצה ליצור לעצמו אמירה ייחודית משלו ביחסו המשתנה למקומו ושייכותו, כפי שהוא תופס את שורשיו ולבטא את עצמו באופן הייחודי שלו.
הפעם בתערוכה זו בחרה ציפורה להתמקד בסיפורה של יהדות ברטיסלבה שאליה התוודתה בקיץ 2007, כשנסעה במסגרת משלחת של אומנים מהארץ, מטעם משרד החוץ, להציג תערוכה קבוצתית בשם “ ד”ש מישראל” במוזיאון היהודי בברטיסלבה.
במהלך ימי התערוכה התוודתה ציפורה לסיפורה של יהדות ברטיסלבה, שלאורך שנים
ארוכות סבלה מרדיפות, גרוש וגל אנטישמיות מתמשך. לאורך ההיסטוריה גורשו יהודי
ברטיסלבה פעמים רבות מאדמתה והורשו לחזור שוב ושוב גורשו ושוב חזרו.
ברטיסלבה הפכה להיות מרכז רוחני יהודי באירופה, של סוף המאה ה-17 ועד אמצע המאה ה-18 ובאותה תקופה זכתה לכינוי “ירושלים הקטנה” בזכות פועלו של חת”ם סופר שכיהן באותה תקופה כרב ראשי וכדמות רוחנית דתית מרכזית לכל יהדות אירופה.
חת”ם סופר היה מגדולי הפוסקים של העם היהודי, הוא ניהל מרכז רוחני בהונגריה ולאחר מכן בברטיסלבה שבה גם נקבר.
לחת”ם סופר היה יחס מיוחד לארץ ישראל לחיים בה ולישובה. הוא ראה את ארץ ישראל
כמקור הרוחניות ותמצית הקדושה של העולם כולו והאמין כי עיקר הקיום של התורה
והמצוות הוא דווקא בארץ ישראל.
ביצירותיה בתערוכה זו בחרה האמנית ציפורה אחישחר לבחון מחדש את הדיאלוג בין גלות לגאולה, להתייחס לגורלה של יהדות ברטיסלבה בפרט וליהדות אירופה ככלל.
בנוסף מביאה לידי ביטוי מצד אחד את הכמיהה לשוב לירושלים המסמלת מרכז יהודי רוחני ואת ביתו של העם היהודי ומצד שני את המורכבות שטומנת בחובה העיר מבחינה פוליטית, תרבותית דתית וחילונית, עיר שמחבקת את תושביה או סוגרת עליהם בחומותיה, עיר שמצוי בה המתח התמידי בין עבר לבין הווה.
כאמנית בוחרת ציפורה לגעת בסיפור האישי שלה ושל גורל הוריה – אשר עלו לארץ ישראל אחרי השואה מהונגריה ובחרו להקים את עצמם מחדש בארץ - כפי שהיא בוחרת כל פעם מחדש לקום משברי האובדן והפרידה מגלות פנימית אל גאולה רוחנית, לאמץ אליה את כוחה של ההיסטוריה, לעצב בנו תקווה ותנועה מחודשת להיאחז באור ולא בחושך.
